על עבודת השחקן:
השחקן עובר חוויה אוטנטית (אמיתית) על הבמה!!! האם החוויה טובה או רעה תשאלו? עצם השאלה טומנת בחובה  שיפוטיות ובמילים פשוטות ביקורת (בעין המתבונן או בעיני עצמי).  התרגילים בסדנאות למשחק שנה א' וב' נועדו כדי לעבור משלב הביקורת - שם הצופה נמצא (שילם, יושב על הכסא בחושך ולכאורה לא מסכן כלום) לשלב הפעיל -  שחקן הנמצא במרכז החוויה וגורם להתרחשותה.

דרך הלימוד:

למלא הוראות ולקיים את דרישות התרגיל (הכי שאת/ה יכול/ה, כמה? = מיליון) תוך כדי שימוש בכלים הנלמדים בתרגילים כמו: ריכוז, דמיון, אומץ - העזה, כנות, הבעה קולית וגופנית, אינטנסיביות ועוד. השחקן (או התלמיד) צריך להכיר את עצמו לא רק באופן שכלתני (מה אני חושב מכיר יודע שאני) אלא לפעול, מתוך נתון, וללא שפיטה, להעיז לא לחפש תוצאה (את זה במילא הביקורת תעשה), או אז נמשיך לשלב הבא – מודעות ושליטה. כל התהליך הנ"ל קורה לא מפני שמישהו מכריח אותי או בגלל שהדרך קלה או קשה או כי מרגיש אני כך או אחרת - אלא רק כדי למלא התחייבות שנתתי לעצמי: הרצון והסקרנות להשקיע וללמוד  מה זה משחק?  והאם זה מתאים לי?